בחנוכה האחרון הגיע עוז זהבי לנקודת שבירה. הוא כמעט השתגע. שלושה חודשים הוא קרע את עצמו בלימודי ריקוד אינטנסיביים למען התפקיד הראשי בדרמה המצטלמת של קשת, "חיים אחרים", ובו זמנית הוא הופיע ארבע פעמים ביום בפסטיגל. השקעה מאומצת אפילו עבור שחקן נחוש כמוהו, שמזיע על כל תפקיד ומעמיק בו עד לרמת הניואנס. זהבי יודע ש"את הקהל בבית זה לא מעניין כמה פעמים קפצתי בפסטיגל, הוא שופט לפי מה שהוא רואה על המסך", אז הוא לא התלונן, וויתר על שעות שינה, על חיי חברה ומתח את הגבול של עצמו. "הייתי מגיע הביתה מת, מרגיש שאין, אני לא מסוגל לקום בבוקר, ואז קם ואומר, 'אלוקים, אני לא מאמין שאני ממשיך'".
אלוקים? ככה קראת לו?
"כן, הדמות שלי, בייניש, הוא דתי שהחלום שלו זה לרקוד, וזה הדיבור שלו ונכנסתי חזק לדמות".
אלוקים שמע לשוועת זהבי, שכבר הרגיש עם רגל אחת בחוץ, ושלח אליו את הסוכנים שלו ששלפו את זהבי מההסעה לפסטיגל, העבירו אותו לרכב הפרטי שלהם ועשו לו שיחת מוטיבציה מוטורית כל הדרך לחיפה, שיחה שהחזירה אותו למסלול ההמראה.
צילום: אבי חי, עריכה: עומר טובי
|
|
בכלל, אלוקים מצ'פר את זהבי, 27, כבר תקופה ארוכה. כמי שהתחיל ללמוד משחק רק לפני ארבע שנים, הוא כבר צבר קילומטראז' עם כבוד. לפני שלוש שנים, בסוף שנת הלימודים הראשונה שלו בסטודיו של יורם לוינשטיין, הוא כבר הצטלם ל"האי" (בתפקיד סול), לפני שנה הוא גילם קיבוצניק בשנות ה־50 בסרט "התגנבות יחידים" של הבמאי דובר קוסאשווילי, משם המשיך לצלם את "נבלות", מיני סדרה בת חמישה פרקים, על פי נובלה של יורם קניוק, שעולה השבוע ב־HOT, שבה גילם פלמ"חניק בימי קום המדינה, וכמובן "עספור", השלאגר היומי של HOT, שם הוא איציק, מגנט הנשים, שנתן לזהבי את הפוש הסופי לתודעת הציבור.
מה שמביא אותנו לעובדה שעוז זהבי מאוהב. מאוהב באיציק. לא תמיד היחסים בין זהבי לאיציק היו כל כך מובנים מאליהם. כשהם רק נפגשו, מעל דפי התסריט של "עספור", זהבי חשש שהקשר לא יתממש, למרות התשוקה העזה שהוא חש אל איציק. הסיבה: השד העדתי. איציק הוא מזרחי. זהבי אשכנזי. איך הם יוכלו להתעלות מעל הפער ולהתאחד לישות אחת?
אז זהבי ניגש לאודישנים של הדמות של עמית, האשכנזי המיליונר שקיבל בסוף דן שפירא. אבל האהבה לא הרפתה, ובאחת השיחות שלו עם היוצרים, חנן סביון וגיא עמיר, הוא אזר אומץ וזרק להם, "אני אגיד לכם רַסמי. אני הכי איציק שיש". הם החליטו לתת לו להיבחן לתפקיד של איציק, ונדלקו בעצמם. לאודישן הסופי זהבי כבר הגיע מוכן אחרי שעשה את מה שהוא הכי אוהב לעשות – נשאר ער כל הלילה ונתן עבודה, עד שאיציק הוטמע בסיסטם שלו באופן טוטאלי. לכל הנוכחים היה ברור שלמרות שמדובר באיציק, אין פה מקרה של סטוץ, אלא ביחסים לטווח ארוך.
"כשהודיעו לי שקיבלתי את איציק", הוא משחזר, "אנשים שהיו לידי ראו איש על קטנוע נוסע וצורח בכל דרום תל אביב. התקשרתי לסוכנת שלי, וצרחתי לה 'את קולטת?! הבאנו להם אותה בהפוכה! יא ראבו, הבאנו להם את איציק האשכנזי!'".
היחסים הלכו והתהדקו. זהבי החליט שליתר ביטחון, כדי לשמור על הרף הגבוה ולא ליפול להגחכה של הדמות, הוא יישאר איציק למשך כל תקופת הצילומים. את השרשרת והטבעת של סבא שלו, שממנו שאל גם מוטיבים שהשתלבו בדמות, הוא אפילו לא טרח להוריד אחרי הקאט האחרון בכל יום. כשבנות ברחוב צועקות לו "איציק!", תכף משתחרר לו, "כן, כפרה? אה, נשמה?".
"עספור", שעוקבת אחרי ארבעה חברים (זהבי, היוצרים, סביון ועמיר, שגם משחקים וכמובן שלום מיכאלשווילי בתפקיד מעולה) שחיים בזולה בפאתי ירושלים, מעשנים ג'וינטים ומנסים לשים יד על בוחטה שתסדר להם את החיים, הפכה לקאלט. זהבי אומנם עבר למערכת היחסים המורכבת הבאה שלו ב"חיים אחרים", אבל וואנס מישהו נכנס לך ללב, הוא נשאר שם לנצח. "איציק הוא כנראה הצד הכי מושבת אצלי. בחיים לא ארשה לעצמי לחיות ככה כי אלך לכלא, אבל אם לא הייתי הולך לכלא, למה שלא אחיה כמו איציק? הבנאדם חי חיים ורודים".
מתי אתה איציק?
"כשאני מקבל קריזה אני נהיה נורא איציק. אני יכול להיות נורא חד ולהגיד מילה אחת משביתה שתזיז את כולם מהדרך. או כשמול אנשים מסוימים אני מרגיש צורך להיות טיפה יותר מגניב, כשלא נוח לי לשבת ולשתוק. אז לפעמים משתחרר האיציק שבי. מה שכן, עכשיו זה הרבה יותר נוח שאני לא צריך לשחק אותה גבר, כי יש גבר בטלוויזיה. כשאני יושב עם חברים אחרי יום עבודה על 'חיים אחרים', שלוקחת אותי למקום אחר לגמרי, אני מסתכל על איציק וחושב איזה מזל שזה כבר מצולם, ואני לא צריך לעשות פוזה על מישהו. הנה, רוצה לראות איך אני גבר? 'סתכל. יש לי את זה מתועד".
עיין ערך איציק.
"כן, האמת עכשיו יצאו לי ברצף כמה תפקידים שכל אחד מהם מוציא צדדים אחרים שלי, אז לא צריך לראיין אותי אפילו, רק לסרוק את הדמויות ולהרכיב איזה פרופיל".
"אני ממש לא איזה כוכב אינסטנט" (צילומים: ליאור נורדמן)
וחבל, כמו שאומרים בצה"ל, כי זהבי הוא מרואיין פתוח וחשוף. למרות שהוא דוהר כולה שלוש שנים על פס היצור של התעשייה, הוא כבר הספיק לפרוק בראיונות הספורים שלו תחמושת שמרואיינים אחרים שומרים לימי סגריר או סתם לעצמם. בראיון שלו במגזין שאתם אוחזים עכשיו, שפורסם לפני כשנתיים, הוא סיפר על ילדות כילד שמן ודחוי שהפך לברבור בגיל ההתבגרות. באותו הראיון התוודה על תקרית ירי במהלך השירות הצבאי שלו, שבעקבותיה הודח הלום קרב מחיל הצנחנים, וקינח בווידויים על דינמיקה מינית פעלתנית מאוד מחד, ולא מאוד בררנית מאידך, באופן שלא נותר אלא לכנות אותו "פרטני למדי".
זהבי מצידו מסכים לסגור בזאת את באסטת הראיונות, אבל מסיבות קצת שונות. "אני בכלל חושב שאני לא צריך להתראיין יותר לכמה שנים לפחות. יש משהו מיסטי בזה שלא יודעים מי הבנאדם שמאחורי הדמות. אם אתה מתראיין - יודעים עליך יותר מדי".
ממחלקת יחסי הציבור יחלקו עליך.
"אולי. מה שבטוח שלי זה יותר קל, כי בכל הפקה שאני עושה אני סוחב את הדמות שלי גם מאחורי הקלעים. כשלא יודעים מי אני כל אחד חושב שהוא מגלה אותי, אף אחד לא מתייג אותי. גם ב'עספור' רוב הזמן על הסט שמרתי את הדמות על אש קטנה, שלא יגיע מצב שאומרים לי אקשן ואני צריך לשחק. רק באמצע הצילומים רני (סער, הבמאי, ס.ש) הבין שאני לא איציק".
בינתיים משווים אותך לפיגורות כמו עפר שכטר, רן דנקר.
זהבי שולף בתשובה את גיליון "7 לילות" מלפני כמה שבועות שעל השער שלו הוא מככב. "תרשי לי לצטט את עצמי, 'אני לא חושב שהמסלול או הבחירות שלי מזכירים מישהו אחר'. ואגיד לך עוד משהו, אולי הדרך שלי נראית לאנשים אחרים כדרך בזק, אבל זה לא ככה. אנשים חושבים שאני איזה כוכב אינסטנט, אני ממש לא. אני עושה אודישנים כבר מאז שחזרתי מחו"ל ב־2005, ומנסה את מזלי. פשוט רק עכשיו זה ממש קורה".
בגלל זה נחשפת בראיון הראשון? כדי לבדל את עצמך?
"תשמעי, אני לא יודע לשחק בראיונות. היא (נועה רום, כתבת "פנאי פלוס", ס.ש) שאלה ואני עניתי. יכול להיות שרציתי לזעזע קצת, הייתי ב'האי' ואולי היה לי חשוב להגיד שאני לא מוצר לילדים. אם עכשיו תחפרי במקומות שאני לא רוצה לדבר עליהם, להבדיל מפעם שעברה, אגיד לך שאני לא רוצה לדבר על זה. אני שמח לדבר על העבודה, כי זה רוב החיים שלי. הסקס והפלפל וזה, זה חלק מאוד מאוד פיצי וקטנצ'יק בחיים".
בכלל או כרגע?
"בכלל. אם זה העיקר של החיים שלךָ, הסקס, אז זה זין. ואני לא רוצה שיחשבו שזה מה שאני עושה כל הזמן. לא בגלל שיש לי בעיה עם זה ספציפית, אלא כי זה יותר מדי פשוט".
אה, לא מורכב מספיק?
"כן... תדמית כזאת של אחד ש... זאת אומרת, אני לא כל יום... בקיצור, אם אני נגר ולמדתי נגרות ובניתי כמה ארונות יפים, אז דברו איתי על זה".
קיבוצניק מהפיפטיז, איציק הערס, אפרים מהפלמ"ח
הארונות היפים של זהבי גוזלים ממנו כל דקה פנויה. יצא להם מוניטין מצוין, ההזמנות לא מפסיקות לזרום וזהבי מתמסר אליהם עם מוסר העבודה הקשוח שהוא סיגל לעצמו, וממצה את התקופה שהוא מאמין שהיא "הזדמנות של פעם בחיים". הרגעים האלה, שבהם הוא מתרווח בדירת הגג שלו ביפו, נבלעים ביום הפנוי הראשון שלו זה הרבה זמן. במבט לאחור אפשר לקבוע בזהירות שזהבי עובד כבר שנתיים ברציפות, עם לו"ז דחוס יותר מסניף של H&M ביום הפתיחה.
בסיבוב הראשון שלו בסטודיו למשחק לפני ארבע שנים הוא פרש אחרי שלושה חודשים, כשהתקבל לתפקיד הנחיה ברצועת הנוער היומית של רשת, "מיי בלוג". "לא היה לי כסף ללימודים והיה לי קשה, אז אמרתי 'יאללה, התקבלתי למשהו' ועזבתי. זה היה מטומטם וילדותי, הייתי אמור לשחק שם מישהו שהוא לא אני, להריץ דאחקות, אבל מנומסות ולהיות בשגעת מגניב כזה".
בשלב מסוים זהבי התפוטר וביקש מלווינשטיין שייקח אותו חזרה. המנהל הסכים לצרף אותו למחזור הבא, "וזה יצא טוב, כי הגעתי עם מטען מסוים מהחודשים שלמדתי, וגם הגעתי בידיעה שזה מה שאני רוצה. קצת כמו לחזור לאקסית כשאתה יודע שיש דברים שאתה מסכים להתחייב אליהם".
זהבי, שכבר ייעד את עצמו לקריירה של משחק, כולל לנסח לעצמו בראש ראיונות כמו זה שאתם קוראים עכשיו ("בבית ספר כבר דמיינתי אילו שאלות שואלים אותי, מספר על נקודות ציון בחיי. אני זוכר שטפחתי לעצמי על השכם על איזו תשובה מנוסחת היטב"), הסתער על הלימודים בטירוף. "באתי עם המון פוזה, לא מפחד מכלום, והמשפט הראשון שאמרו לי בבית ספר היה 'אתה צריך להיות יותר פגיע'. אמרתי 'אני לא מבין מה אתם רוצים, אני לא מפחד משום דבר'. רק אחרי שנתיים הבנתי".
מה הבנת?
"סיימתי את הלימודים בנאדם שונה לחלוטין. הסטודיו הפך אותי ליותר רך עם עצמי. חשבתי שאני כל יכול וזה גרם לי להתבונן בעצמי באמת ולראות שכשאני לבד בבית או בסיטואציה עם המשפחה, אני לפעמים קטן ואובד עצות. תמיד הייתי חזק כדי שאף אחד לא ידרוך עליי, ובלימודים עשיתי ניסויים ונתתי לאנשים לדרוך עליי בכוונה, כדי לראות איך זה מרגיש. ראיתי שוואלה, דרכו עליי וקמתי".
מה שיפה בקריירה של זהבי הוא שעד עכשיו הוא הצליח לחלוש על קשת די מגוונת של תפקידים, ובגלל שחלק גדול מהם התעכב ברמה כזאת או אחרת בקנה של גופי השידור, הוא דילג על תסמונת הטייפ־קאסט. עוד לפני שתשבעו מאיציק, הערס אדום העין, תקבלו את אפרים, פלמ"חניק צעיר, מסוקס ואשכנזי, במיני דרמה "נבלות", שכתבה דפנה לוין ("בטיפול") וביים דרור סבו ("נו אקזיט"). העלילה: שני פלמ"חניקים מזדקנים (יוסי פולק ויהורם גאון), שרואים איך ילדים בני 16 גומרים להם את המדינה ויוצאים למסע קטל. זהבי ומיכאל מושונוב מגלמים את הגרסה הצעירה שלהם, בסוף שנות ה־40, כשהם עוד היו "הקינגים של המדינה, בלבוסטים. אבל הם לא יפי הבלורית והתואר הקלאסיים, יותר סוג של פושטקים", מסביר זהבי. "הדמות שלי היא די חייתית, סוג של חיית טרף. ליידיז מן חבל על הזמן. אוהב אלימות, מכות... הם יצרו פלמ"חניקים קצת ערסים".
אנו, אנו הפלמ"ח. על הקאסט של "נבלות"
אם איציק היה גדל בתקופת הפלמ"ח, זה מה שהיה יוצא ממנו.
"בטח. גם אני, הלוואי והייתי נולד בתקופה הזאת".
הולד איט. למה?
"כי אז החיים היו הרבה יותר משמעותיים. לכולם היתה מטרה אחת, לבנות את המדינה. לא היה מפותח מספיק כדי שתגיד שאתה רוצה ללמוד עיצוב בשנקר. איזה שנקר? עוד אין עיר, חולון. זה של הערבים, צריך לכבוש אותה. כל מה שהיה זה להילחם ולהיות חלוץ ולעשות היסטוריה".
וזה יותר משמעותי מהתהליך שעובר עליך?
"ללא ספק. זה הרבה יותר משמעותי מהחיים של הרבה אנשים היום. תחשבי כמה אנשים קמים בבוקר בתל אביב ולא יודעים מה הם רוצים לעשות עם החיים שלהם. אז הם פשוט רצו לשרוד.
מה יש היום שיתחרה בעוצמה של זה?".
וזהבי יודע על מה הוא מדבר. הוא עשה תחקיר. זה התחיל כבר כשלמד את הדמות שלו ב"התגנבות יחידים", קיבוצניק בשנות ה־50 שמסרב, איך לא, להסתפק בשירות כג'ובניק. זהבי רכש את עשרת הכרכים של "תקומה", וגילה שהוא בעצם פריק של ההיסטוריה של מדינת ישראל. אחר כך הגיע אפרים והשלים את התמונה.
"אין לך מושג כמה אני שמח שנתקלתי בתפקידים האלה. הייתי בור ועם הארץ בהיסטוריה של המדינה וזה פתח לי את הראש ברמות. אני מסתובב פה ביפו, פה מוזיאון האצ"ל, פה ירו על אלטלנה, הרחוב שאני גר פה הוביל לירושלים לפני 200 שנה, ואיפה שאני מתאמן בכל בו שלום היתה אמורה להיות רכבת תחתית. זאת תקופה מהממת".
כן, ובעיקר כזאת שמשתינה בקשת על האינדיבידואל.
"נכון, לא היה לזה מקום. למרות שאם ממש רצית להיות אינדיבידואליסט יכולת ללכת לבית קפה ולהיפגש עם שלונסקי, ולכתוב מחזות ולהקים את הבימה. מה זה אם לא חלוציות?".
"אם תהיה מלחמה אני יוצא בלי לחשוב פעמיים"
הייתם חושבים שהתקרית ההיא בחברון, במהלך השירות הצבאי של זהבי, שבה כמעט איבד את חייו והודח מהחיל, לטענתו, כאקט של כיסתו"ח על טעויות של מפקדיו, תשכלל אצלו תחושת סלידה קלה מקרבות, או אולי מידה של ציניות כלפי האתוס הציוני. זה לא קורה. זהבי מבטיח שהוא כבר מזמן לא שם, ובכלל, האירוע הוצא מפרופורציות. "סתם עשו מזה סיפור. אין לי שום הפרעות היום. אני במודעות מוחלטת שבנאדם מת ואני יכול להמשיך לחיות. מה שכן, יש לי המון מודעות למה שקורה בשטחים. כשאני רואה חדשות יש דברים שאני לוקח אישית, בגלל שהייתי שם ואני מבין מה עובר עליהם. חלק מזה זה שאין לנו מושג מה היה פה, וזה גומר אותי. כי אם עכשיו הייתי משרת, לפחות הייתי יודע למה".
גיוס מאוחר הופך להיות מאוד פופולרי. אתה עדיין יכול לחזור.
"ובאמת אם תהיה מלחמה וצריך לגייס אנשים, אני רוצה ללכת להילחם. אני הולך בלי לחשוב פעמיים. אני מאוד מחובר לישראל, ההוויה שלי ישראלית לחלוטין. אנשים מנותקים ולחלוטין לא מודעים במדינה מכעיסים אותי. אנשים שמתעסקים באמנות, פליצים כאלה, שיכולים לדבר איתי על אנדי וורהול שנים, אבל לא יודעים מה היה פה. אני לא יכול להבין את זה. אני לא אומר שאמנים צריכים לעשות דברים בשביל המדינה, אבל אני לא אוהב אנשים שמנוכרים למדינה. שאומרים דברים חסרי מודעות כמו 'מה אנחנו צריכים את הצבא' למשל, או 'למה אין שלום? בואו נעשה שלום כבר'. אין להם שום הבנה של מורכבות העניינים".
ואמנים שבוחרים לא לעשות צבא, זה נוגע לך?
"לא. ומעולם זה לא נגע לי וגם לא יגע, כי אני את שלי עשיתי. אני מבין למה אנשים מתעצבנים, בטח, אבל אני לא עושה מזה כזה סיפור".
- את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס
- "נבלות", שלישי, 22:05, HOT3
